מה אני אגיד לכם – אילו היו מקבלים אותי, הייתי שמחה לגור שם. מקום שקט וכפרי למדי, במרכז הארץ, המון תכניות בידור: סדנאות, חוגים, הרצאות. הזמינו אותנו (המשפחה ואני, שעזרתי לפרוק את החפצים ולסדר את הארונות בדירה של סבתא רינה) לארוחת צהרים. זה היה יום שני, סתם יום של חול. מפות יפות על השולחנות. כלים חגיגיים לבנים (במה הם מגישים בחגים?), אוכל טעים, יחס נעים. התחושה הכללית היא של בית מלון חמישה כוכבים או שייט מפואר.

בשנות השמונים היתה סדרת טלויזיה פופולארית "ספינת האהבה" שייט יוקרתי שבכל פרק עקב אחר כמה זוגות – סיפורים דרמטיים משהו, הצד הקליל של הדרמה. למה נזכרתי בזה עכשיו? אה, בית ההורים בהחלט מזכיר את הסדרה הזאת. אבל שלא כמו ב"ספינת האהבה" בכל חדר בדירה, בכל תא שירותים בבנין – יש לחצן מצוקה. אם אחד הדיירים לא מגיע לארוחה – הצוות מוודא ששלום לו. יש פיקוח, אבל זה רק מתוך דאגה ואהבה. זאת לא פירסומת לדיור מוגן אלא פשוט התרשמות החיובית שלי. אם הספקתם להכיר אותי קצת – אז יש לי נטייה לפרגן מתוך התלהבות, זה בדיוק המצב עכשיו.