gilaסבתא רינה החליטה לעבור לדיור מוגן. בגיל 85 שנים קיבלה החלטה אמיצה לעזוב את ביתה המוכר והמרווח לטובת דירה קטנה. כמובן שלא מדובר רק בדירה, אלא גם, אולי בעיקר, במה שמסביב. התפקיד שלי היה, כמובן, לארוז את התכולה ולפרוק אותה בבית החדש.
אריזת החפצים שיעברו לחדר שלה בדיור מוגן.
כבר עזרתי לנשים צעירות בהריון מתקדם לארגן את הדירה החדשה אחרי מעבר, עזרתי לזוגות מבוגרים לעבור דירה אחרי כמה עשרות שנים שגרו בדירה הקודמת… אבל לדיור מוגן – עדיין לא. סבתא רינה היא הלקוחה הראשונה שלי בתחום הזה. האריזה הפעם היתה טיפ טיפה שונה, מפני שלא כל החפצים היו ממוענים אל הדירה החדשה. חלקם היו מיועדים לילדים, תכולה שארזנו לחוד. ארזנו – כלומר: אני ארזתי, היא פיקחה. הפעם לא הבאתי צוות, כי היה מעט לארוז וגם שעות העבודה היו לא שגרתיות: התחלנו בערב, סיימנו בלילה. למחרת בבוקר הגיעה ההובלה (רוזנבאום, רואים בתמונה). נפגשנו שוב ב"בית ההורים", כך מכנים כיום דיור מוגן.
לקבל החלטה אמיצה בגיל 85
אתם תוהים האם הילדים שלה רצו את הבית שלה לעצמם ודחקו בה לצאת ממנו? שמעתי כבר סיפורים כאלה, אבל במקרה הזה – זה ממש לא כך. אילו הייתם פוגשים את סבתא רינה הייתם מבינים כבר שהיא המחליטה הבלעדית על החיים שלה. היא בעצמה החליטה לעבור לדיור מוגן. הבן המסור שלה ערך את ה"מחקר" – אילו אלטרנטיבות זמינות עבורה – והיא בחרה.
כשמתבגרים ומתחילים לחשוב על הפרק המסיים של החיים, עם האפשרות להידרדרות במצב הבריאות, דיור מוגן זאת אפשרות. נכון שלא חייבים להיות חולים וחסרי ישע בסוף החיים, ראיתי סרטונים שבהם קשישים מטפסים על עצים, קשישים המבצעים תרגילי ספורט לא פשוטים, אך הם המיעוט. ואם נחזור להחלטה של סבתא רינה – עושה רושם שהולך להיות לה ממש נעים שם.
זוכרים את "ספינת האהבה"?
מה אני אגיד לכם – אילו היו מקבלים אותי, הייתי שמחה לגור שם. מקום שקט וכפרי למדי, במרכז הארץ, המון תכניות בידור: סדנאות, חוגים, הרצאות. הזמינו אותנו (המשפחה ואני, שעזרתי לפרוק את החפצים ולסדר את הארונות בדירה של סבתא רינה) לארוחת צהרים. זה היה יום שני, סתם יום של חול. מפות יפות על השולחנות. כלים חגיגיים לבנים (במה הם מגישים בחגים?), אוכל טעים, יחס נעים. התחושה הכללית היא של בית מלון חמישה כוכבים או שייט מפואר.
בשנות השמונים היתה סדרת טלויזיה פופולארית "ספינת האהבה" שייט יוקרתי שבכל פרק עקב אחר כמה זוגות – סיפורים דרמטיים משהו, הצד הקליל של הדרמה. למה נזכרתי בזה עכשיו? אה, בית ההורים בהחלט מזכיר את הסדרה הזאת. אבל שלא כמו ב"ספינת האהבה" בכל חדר בדירה, בכל תא שירותים בבנין – יש לחצן מצוקה. אם אחד הדיירים לא מגיע לארוחה – הצוות מוודא ששלום לו. יש פיקוח, אבל זה רק מתוך דאגה ואהבה. זאת לא פירסומת לדיור מוגן אלא פשוט התרשמות החיובית שלי. אם הספקתם להכיר אותי קצת – אז יש לי נטייה לפרגן מתוך התלהבות, זה בדיוק המצב עכשיו.
פרידה מהמיותר והתמקדות במה שחשוב
זה לא פשוט לארוז רק חלק קטן מהפריטים שליוו אותה שנים, מכלים יפים, אהילים, כלי מטבח, בגדים, ציורים. המטבח בדירה החדשה קטנטן. אמנם באופן מפתיע הוא מכיל די הרבה … אבל הארונות העליונים הם מחוץ לטווח התנועה שלה ולכן לא שימושיים. הבן שלה השביע אותה שלא תנסה לעלות על שרפרף. מה שבטוח זה שהיא תמשיך לאפות את העוגיות הנהדרות שלה ולארח את הילדים והנכדים. זה הכי חשוב לה. אני מקווה לפגוש שוב את האישה האמיצה, הנמרצת וההחלטית, מלאת שמחת החיים שזכיתי להכיר בכמה שעות.