gilaבהתחלה היא די התבישה להזמין אותי.
חוץ מבני משפחה קרובים במיוחד
לאף אחד ממכריה אין מושג שכך נראה החדר שלה.
המעשה האמיץ הראשון שלה שאני רוצה להראות פה
הוא להזמין אותי לעזור לה
והמעשה האמיץ השני הוא לאפשר לי לצלם את החדר.
עבדנו במשך עשר שעות – שזה המקסימום ליום אחד.
למען האמת – נשארה הרבה מאד עבודה לעשות.
אבל עכשיו היא רואה את הדרך, יש לה כיוון לאן להמשיך ואיך להמשיך.
בושה. המחיר שלה והעוצמה שבה
האישה שהזמינה אותי התגברה על הבושה במצבה
שכמעט מנעה ממנה לקבל עזרה.
קראתי פעם ספר שלם על הבושה, על התפקיד החברתי שיש לה,
ועל המחיר הנפשי הגבוה שהיא גובה.
בקיצור, הבושה היא כלי חברתי ליצירת נורמות ויש בה צד חיובי.
למשל, אם גניבה נחשבת בצדק למעשה מביש – כולנו נמנע מלגנוב.
המחשבה על הבושה שתיגרם לנו אם נסטה מדרך הישר שומרת עלינו.
אבל כשאדם זקוק לעזרה ומתבייש במצבו – זה רע.
יש צורך באומץ לבקש ולקבל עזרה.
"לפני" "אחרי" כשהבלאגן גלוי לעין
לא תמיד הבלאגן כל כך פוטוגני,
לפעמים חדר נראה מסודר אבל למעשה הוא לא.
לפעמים אני מארגנת קלסרים שיש בהם כפילויות
ואי סדר לוגי, אבל התמונות "לפני" מאד דומות ל"אחרי".
ההבדל הוא בקלות ההתמצאות, במהירות שבה מוצאים את הקובץ הנחוץ
והתחושה הנפלאה של שליטה במצב לעומת המצב של אי סדר
שלא לגמרי ברור איפה נמצא כל דבר.
ובתהליך הסידור אני מוציאה ה-כ-ל מהארונות או הקלסרים,
ממיינת ועורכת מחדש.
כשהמקום נראה מראש מסודר אבל הוא לא באמת מסודר,
נראה שאני עושה יותר בלאגן. אבל אני רק מחייכת אל לקוחותי המבוהלים
ומבטיחה לכם שבסוף העבודה, כשיהיה באמת מסודר, הם יודו לי. וככה זה.