ארכיון תגית: קשישים

מעבר לדיור מוגן

מעבר לדיור מוגן

סבתא רינה החליטה לעבור לדיור מוגן. בגיל 85 שנים קיבלה החלטה אמיצה לעזוב את ביתה המוכר והמרווח לטובת דירה קטנה. כמובן שלא מדובר רק בדירה, אלא גם, אולי בעיקר, במה שמסביב.  התפקיד שלי היה, כמובן, לארוז את התכולה ולפרוק אותה בבית החדש.

 הדירה בדיור מוגן המטבח

המטבח בדירה בדיור מוגן

אריזת תכולת הדירה

כבר עזרתי לנשים צעירות בהריון מתקדם לארגן את הדירה החדשה אחרי מעבר, עזרתי לזוגות מבוגרים לעבור דירה אחרי כמה עשרות שנים שגרו בדירה הקודמת… אבל לדיור מוגן – עדיין לא. סבתא רינה היא הלקוחה הראשונה שלי בתחום הזה. האריזה הפעם היתה טיפ טיפה שונה, מפני שלא כל החפצים היו ממוענים אל הדירה החדשה. חלקם היו מיועדים לילדים, תכולה שארזנו לחוד. ארזנו – כלומר: אני ארזתי, היא פיקחה. הפעם לא הבאתי צוות, כי היה מעט לארוז וגם שעות העבודה היו לא שגרתיות: התחלנו בערב, סיימנו בלילה. למחרת בבוקר הגיעה ההובלה (רוזנבאום, רואים בתמונה). נפגשנו שוב ב"בית ההורים", כך מכנים כיום דיור מוגן.

עוברים דירה לדיור מוגן

מעבר דירה לדיור מוגן

לקבל החלטה אמיצה בגיל 85

אתם תוהים האם הילדים שלה רצו את הבית שלה לעצמם ודחקו בה לצאת ממנו? שמעתי כבר סיפורים כאלה, אבל במקרה הזה – זה ממש לא כך. אילו הייתם פוגשים את סבתא רינה הייתם מבינים כבר שהיא המחליטה הבלעדית על החיים שלה. היא בעצמה החליטה לעבור לדיור מוגן. הבן המסור שלה ערך את ה"מחקר" – אילו אלטרנטיבות זמינות עבורה – והיא בחרה. כשמתבגרים ומתחילים לחשוב על הפרק המסיים של החיים, עם האפשרות להידרדרות במצב הבריאות, דיור מוגן זאת אפשרות. נכון שלא חייבים להיות חולים וחסרי ישע בסוף החיים, ראיתי סרטונים שבהם קשישים מטפסים על עצים, קשישים המבצעים תרגילי ספורט לא פשוטים, אך הם המיעוט. נכון שאותם קשישים ספורטיביים התחילו בגיל צעיר ומעולם לא הפסיקו להתעמל. אההה… אילו לא הפסקנו… גם אנחנו יכולנו להמשיך… לרוץ, לרקוד. בעצם, למה לא להתחיל עכשיו? בכל גיל ההווה הוא הזמן היחיד שבו יש לנו השפעה על חיינו, אני מפצירה בכם ליצור את ההווה הכי טוב שאתם יכולים. אם זה בנושא של סידור הבית, ספורט, עיסוק בתחביבים או בילוי עם חברים. עכשיו הזמן להחליט ולעשות! ואם נחזור להחלטה של סבתא רינה – עושה רושם שהולך להיות לה ממש נעים שם.

זוכרים את "ספינת האהבה"?

מה אני אגיד לכם – אילו היו מקבלים אותי, הייתי שמחה לגור שם. מקום שקט וכפרי למדי, במרכז הארץ, המון תכניות בידור: סדנאות, חוגים, הרצאות. הזמינו אותנו (המשפחה ואני, שעזרתי לפרוק את החפצים ולסדר את הארונות בדירה של סבתא רינה) לארוחת צהרים. זה היה יום שני, סתם יום של חול. מפות יפות על השולחנות. כלים חגיגיים לבנים (במה הם מגישים בחגים?), אוכל טעים, יחס נעים. התחושה הכללית היא של בית מלון חמישה כוכבים או שייט מפואר. בשנות השמונים היתה סדרת טלויזיה פופולארית "ספינת האהבה" שייט יוקרתי שבכל פרק עקב אחר כמה זוגות – סיפורים דרמטיים משהו, הצד הקליל של הדרמה. למה נזכרתי בזה עכשיו? אה, בית ההורים בהחלט מזכיר את הסדרה הזאת. אבל שלא כמו ב"ספינת האהבה" בכל חדר בדירה, בכל תא שירותים בבנין – יש לחצן מצוקה. אם אחד הדיירים לא מגיע לארוחה – הצוות מוודא ששלום לו. יש פיקוח, אבל זה רק מתוך דאגה ואהבה. זאת לא פירסומת לדיור מוגן אלא פשוט התרשמות החיובית שלי. אם הספקתם להכיר אותי קצת – אז יש לי נטייה לפרגן מתוך התלהבות, זה בדיוק המצב עכשיו.

דיור מוגן חדר השינה והמשרד

דיור מוגן סידור החדר

פרידה מהמיותר והתמקדות במה שחשוב

זה לא פשוט לארוז רק חלק קטן מהפריטים שליוו אותה שנים, מכלים יפים, אהילים, כלי מטבח, בגדים, ציורים. המטבח בדירה החדשה קטנטן. אמנם באופן מפתיע הוא מכיל די הרבה … אבל הארונות העליונים הם מחוץ לטווח התנועה שלה ולכן לא שימושיים. הבן שלה השביע אותה שלא תנסה לעלות על שרפרף. מה שבטוח זה שהיא תמשיך לאפות את העוגיות הנהדרות שלה ולארח את הילדים והנכדים. זה הכי חשוב לה. אני מקווה לפגוש שוב את האישה האמיצה, הנמרצת וההחלטית, מלאת שמחת החיים שזכיתי להכיר בכמה שעות.

רופא שעושה סדר בתרופות

רופא שעושה סדר בתרופות

איה הוד, נטורופתית מקסימה, שלחה אלי את המסר הבא:

האם גם לכם יש הורה שנוטל המון תרופות?
האם נדמה לכם שמדובר בעודף תרופות?

כואב!

כל כך הרבה שנים אני רואה אנשים מגיעים אלי עם סל תרופות עמוס מידי, וכנטורופתית אין לי שום אפשרות או סמכות לעשות עם זה דבר מלבד להפנותו לרופא. אך אין אף אחד שעושה סדר, אין אף רופא שעושה בקרה על התרופות שניתנות וכך יוצא שאדם מגיע למצב שבזקנתו הוא על כמות אדירה של תרופות שחלקן מיותרות לחלוטין, חלקן התאימו לו לפני שנים כשקיבל אותן וכעת כבר לא מתאימות, חלקן ניתן בטעות …

הרבה רופאים "מפחדים" להפסיק לאדם תרופות, אז מוסיפים להם עוד ועוד על אלה הקיימות. לעיתים, עודף תרופות נובע מהליכה לרופאים שונים שכל אחד מהם מתמחה בתחום מאוד ספיציפי וכל אחד מהם נותן את התרופות "שלו".

במקרים כה רבים, לא בודקים האם יש בעיה או התנגשות עם תרופות אחרות שנלקחות, וכך יוצא שאדם יכול לקבל תרופה כדי לטפל בסימפטומים שנובעים מנטילה של תרופות אחרות!!!

עצוב!

בארה"ב הנושא במודעות רבה היום, ועכשיו סוף סוף גם בישראל: ד"ר דורון גרפינקל – השיטה לטיפול תרופתי הולם!

http://www.dr-g.co.il/?file=interviews

באהבה,
איה הוד

~~~~~~~~~

ואני מצטרפת לשליחות. זכור לי היטב זוג מבוגר חביב מאד שעזרתי להם לעשות סדר בניירת.
הרבה מאד דפים שעסקו בעניינים רפואיים: הזמנה לבדיקות, תוצאות בדיקות, קבלות, בקשות להחזר כספי מהביטוח הרפואי. מסתבר שהם מוציאים סכום נכבד ביותר מדי חודש רק על תרופות.
מי יודע? אולי חלק מהן מיותרות.
המצב הזה מכביד גם על גופו של הקשיש, גם על סדר היום וגם על הכיס…

 



לעבור לדיור מוגן

איך זה לעבור לדיור מוגן?

זה הבית האחרון שלנו

זהו זה. תחנה אחרונה. אולי תהיה עוד אחת (בית חולים?) לא, יש להם כאן גם מחלקה סיעודית.
אז כמעט סיימנו. או טו טו נפגשים עם המוות.
נפרדים.
נפרדים מכל מה שהיכרנו, מכל מה שהתרגלנו אליו.
מהגוף הזה, שעכשיו הוא מכופף ומקומט, אבל שרת אותנו כך וכך שנים.
מהמשפחה. מהציפיות, מהאכזבות, מהכל.
מה שהספקנו הספקנו. מה שלא – לא.
פשוט ככה.

נפרדים מרוב החפצים. ככה זה כשעוברים לחדר לא גדול

כל כך הרבה חפצים אנחנו צוברים.
את זה קנינו במבצע. ואת זה מתנות לנכדים.
אבל שכחנו לתת להם לכן זה עדיין כאן בארון.
ואלה מזכרות מטיולים בחו"ל.
ואת השמלה הזאת הבעל (ז"ל) קנה כמתנה.
אז מה? איך אפשר לזרוק את זה?

הפרק האחרון בחיים שנכתב ממש עכשיו

בספר שלנו היו הרבה פרקים.
כן, גם אנחנו היינו תינוקות וגם אתם תהיו זקנים.
כמה שזה מוזר, אנחנו לא מרגישים זקנים.
עמוק עמוק בלב אנחנו פשוט – אנחנו.
הילדים שסרבו לאכול, להכין שעורי בית, לשבת ליד …. בכיתה.
הנערות שרצו ש… יזמין אותן לרקוד.
האשה של… ואמא של… ובעלי עסק או מישרה.

פתאום אנחנו זקנים ועוד מעט נמות

מה פתאם נמות?! הבטיחו לנו חוגים, בריכה, חדר כושר עם מדריך מיוחד לגיל הזהב,
טיולים, מופעים, הצגות, ערבי קריוקי. מסיבת פיג'מות.
מסיבת פיג'מות?! לא. מסיבות ריקודים. הרצאות.
אז יהיה כיף.

ואיפה נשים את האלבומים?

נכון שהיום הכל במחשב, אבל לנו יש אלבומים.
אז מה? לזרוק? מה פתאום.
והספרים, המון ספרים טובים. ועבודות-יד. ריקמה עדינה.
מלאכת מחשבת ממש. והמפה הזאת בכלל עברה אלינו בירושה.

תחושה של בית חם בחדר קטן

איך מכניסים חיים שלמים לדירונת פיצפונת בדיור מוגן?
אז זהו. שזה לא העניין. החדר, הדירה הקטנה
היא לא תחליף עלוב לבית הגדול. אלא תא בספינת שעשועים.
בתא יש כמה חפצים אישיים ושימושיים, כמה מזכרות, קצת קישוטים וזהו.
עיקר החיים הם מה שקורה מחוץ לתא. כל ההרצאות, הטיולים, החברים, השיחות…המסע המשותף.
דיור מוגן בימינו זה לא בית אבות מוזנח ועצוב. זה בית מלון חמישה כוכבים.
יש פה צוות מקצועי מאד. צוות רפואי וגם צוות תרבות.
ספרייה יפה, בריכה. גינה גדולה ומטופחת.
ממש גן-עדן.
תודה שעזרת לי להסתדר כאן.