gilaכמה מילים על דחיינות
כשאנחנו דוחים ביצוע של משימה מרשימת ה- to do שלנו – זה תמיד כי יש פער בין הצורך לבצע לבין היכולת שלנו לבצע אותה.
לדחיינות יש גם השפעות רגשיות: אנחנו דוחים מה שנתפס בעינינו כקשה מדי כרגע, מצד שני – מה שכבר דחינו נעשה קשה לנו יותר ויותר ככל שהזמן עובר. עד ש… מקבלים עזרה.
לפעמים "היכולת" זו לא יכולת אינטלקטואלית או רגשית, אלא פשוט אין לנו אפשרות לארגן לעצמנו רצף של זמן ארוך מספיק כדי לבצע את העבודה? לא מדויק. הרי אני עובדת תמיד עם הלקוחות שלי, בנוכחותם. בשיתוף פעולה. זה אומר שהלקוחות חייבים לפנות לעצמם כמה שעות ברצף. מה שבטוח זה שמובטח להם שבזמן המוקצב העבודה תיעשה. אני לא מאפשרת הסחות דעת, דילוג על החלטות משמעותיות, העברה של העומס מצד אחד לצד שני.
חשוב לי להבין מה התפקיד של כל חפץ, ההקשר של כל מסמך – כדי שאוכל לעזור לבעליו לקבל החלטה אם להשאיר אותו או להיפרד ממנו וגם כדי לעשות עריכה נכונה. עריכה זה אומר: למקם תחומים דומים יחד, להפריד מה שצריך, לתת שמות משמעותיים, כל זה כדי ליצור מבנה ידע הגיוני, קליט, זכיר שמאפשר גישה לכל חפץ ומסמך בקלות.
עברתי את מבחן האמון בסידור המשרד הביתי
הוא קיבל המלצה מאד חמה על השירות שלי והזמין אותי לסדר את המשרד בביתו. הוא היה מאד מרוצה. זה היה קל: חשבונות ששולמו, תעודות, קצת מכתבים, ספרים, חפצי נוי, מכשירי כתיבה, הדברים הרגילים. לא ידעתי שהוא בחן אותי עד שעברתי את המבחן. השלב הבא היה לסדר את המשרד בעבודה שלו. יש לו מזכירה שעושה את העבודה השוטפת, זה לא שהעבודה לא מתבצעת, המשרד לא מנוהל טוב, ממש לא. מדובר בארגזי קרטון שנמצאים בחדר צדדי, שוכבים להם שם בשקט ותופסים מקום. לזרוק? חלילה וחס. יש בהם מסמכים חשובים, חומר מהלימודים שלו, חומר מקצועי יקר ערך ונדיר.
מסמכים שקשורים לעבודה וללימודים
יש לי לקוחות שנעזרים בי כדי לארגן מסמכים שגרתיים במשרד, אבל הניירת שקשורה בלימודים שלהם באוניברסיטה או חומר מקצועי אחר – הם מבטיחים לעצמם ש"יום אחד" יהיה להם זמן וכח נפשי והם יעברו על הניירת ואולי יצמצמו את הנפח שלה. בינתיים לא לגעת בבקשה. אלה הגבולות ואני מכבדת אותם. לכן התפלאתי מאד כשהוא בקש ממני לעזור לו לסדר את הארגזים האלה שהכילו חומרים מהלימודים שלו בחו"ל. למען האמת גם חששתי קצת: איך אדע לעזור לו?
למה דווקא אני?
כשהוא סיפר על הניירת במשרד שאלתי אותו: אולי אשתך יכולה לעזור? המזכירה שלך? ובמקביל חשבתי לעצמי: גילה, מה את עושה??! זאת הפרנסה שלך. למה את שואלת שאלות כאלה?
לא. הוא אמר.
ואני תהיתי: כנראה שיש לי יכולת שאין לאשתו ואפילו לא למזכירה שלו. אבל לא ידעתי מהי אותה יכולת. זה היה די מעורפל.
את זוכרת שאת באה אלי היום, נכון?
באותו יום שבו הייתי אמורה להגיע אליו למשרד הוא טלפן אלי ווידא שאני מגיעה.
כן, ברור שאני מגיעה, התפלאתי. הרי קבענו.
מאד התפלאתי שהוא טלפן כי כשאני טלפנתי אליו לוודא שהוא זוכר שאני אמורה להגיע לסדר את המשרד הביתי שלו, הוא היה מאד משועשע, רגוע לגמרי. עכשיו הוא מתוח.
אז מה עושים עכשיו?
הגעתי. הבאנו ארגז ראשון והנחנו על השולחן בינינו. ו…
שאלתי את עצמי: מה אני עושה פה? איך אני יכולה לעזור לו? הרי אני לא מבינה שום דבר בתחום הזה. כמובן שהוא ישלם לי, לא היה לי שום ספק בעניין הזה, אבל אני בנאדם עם מוסר עבודה גבוה, רציתי בכל מאודי לעזור לו ולא ידעתי איך. כל השיטות שלי, כל הידע, יעילים כשאני יודעת במה מדובר. כל השיטות מבוססות על הגיון ועל נסיון שכרגע לא היה רלוונטי. אז ישבתי בשקט לידו, עם המבוכה, חוסר האונים והרצון לעזור ושאלתי בלב:
מה התפקיד שלי כאן?
כהרף עין קיבלתי הכוונה: הרגשתי שהגוף שלי הוא צינור שמקשר בין שמיים לארץ, שום מחשבות לא פלשו לצינור הזה, היה בו שקט מוחלט. זה נדיר אצלי. את המבט מיקדתי בארגז שהכיל את המסמכים. לא בלקוח שלי. בכל אופן, הנוכחות שלי במצב הזה עזרה לו לקבל החלטות. בהמשך הגשתי לו עזרה "רגילה": מיינתי וערמתי מסמכים זהים יחד, כשהוא התעייף ורצה להמשיך בפעם אחרת עודדתי אותו להמשיך. העבודה התקדמה במהירות ובקלות. בסך הכל כל העבודה ארכה כארבע שעות. לא סיפרתי לו על הדרמה הפנימית שלי ועל החוויה המוזרה שעברתי. זה פשוט היה יותר מדי … מוזר. אבל הוא התוודה ש…
ניירת שחיכתה במשרד חמש עשרה שנים
בסוף העבודה הוא סיפר לי שהארגזים האלה חיכו בחדר הצדדי חמש עשרה שנים. בעצמו הוא הצליח למיין מעט מאד מהם. כמו היפהפיה הנרדמת הם חיכו לאביר הנכון שיבוא ויעשה בהם סדר.
אני מכירה לו תודה על החוויה הזאת. עד אותו יום חשבתי שיש אזורים שהם מחוץ לתחום בשבילי. חשבתי שיש מסמכים שאני לא יכולה לערוך ולסדר. שזה הכרחי שאבין במה מדובר, איזו משמעות יש לכל מסמך ולכל חפץ כדי לסדר בהגיון. החוויה הזאת נשארה חקוקה בזכרוני. מה שקיבלתי ממנה זה בעיקר את הידיעה שכשאזדקק לעזרה ואבקש בכל לבי מתוך כוונה טהורה לעזור – העזרה תינתן.
סיפרתי על החוויה הזאת בראיון עם יולי שפירא. תכנית רדיו שנקראת "אנשים". אבל נראה שהקישור לא עובד. מתנצלת….