gilaאני כותבת את הדברים האלה באמצע אוגוסט. חם. הילדים בחופשה ובעוד כשבועיים יחזרו למסגרות החינוך, לגן ולבית הספר וילמדו בין היתר "כישורי חיים" שזה רעיון מעולה. אבל למען האמת הילדים לומדים כישורי חיים יותר מהחיים עצמם מאשר משעור במערכת. הם לומדים מיומנויות וגם לומדים מה נחשב יותר ומה פחות. מה נחשב לעבודה שחורה לא מוערכת . למשל נקיון, מיון חלקי המשחק כשמסיימים לשחק והחזרת המשחק למקום שלו על המדף. למשל הדחת כלים אחרי האוכל., קיפול כביסה. ואיך הם לומדים מה נחשב יותר ומה פחות? מאתנו, המבוגרים. וזה לא שאנחנו אומרים להם את זה בצורה גלויה אלא מעבירים את המסר בכל מיני דרכים סמויות, בהבעות פנים, גוון קול, דוגמה אישית. למשל…
אני מאד אהבתי להדיח כלים. עוד לא ידעתי בגיל 12 שאני עושה מיינדפולנס או מדיטציה בזמן שאני מדיחה כלים. נהניתי להרגיש את זרימת המים על הידיים שלי, שמתי לב לטמפרטורה וללחץ המים, אהבתי לסבן את הכלים ולהפריח בועות סבון תוך כדי. הבועות נוצרו מעצמם, והן שימחו אותי. המשקל של כל כלי ביד שלי וכמות המים שנדרשה כדי לשטוף את הסבון מכל כלי – תוך כדי תשומת הלב לכלים, לסבון, למים, להתנקות של הכלים והנחתם בתשומת לב על מתקן הייבוש היה לי מקום בראש למחשבות מסוג אחר. למשל מה קורה אחרי שמתים, מה הסיבה שנולדתי בעולם הזה ומה באתי לעשות כאן.. שאלות שהעסיקו אותי מאז ומתמיד ועד עצם היום הזה.
אבל סבתא שלי כנראה ראתה בהדחת הכלים סוג של עונש. בדרך כלל היא לא השאירה כלים מלוכלכים בכיור אבל אם קרה שבאתי לבקר אותה וכן היו כלים בכיור ואני רק פתחתי את הברז במטבח כדי לרחוץ ידיים – היא הייתה רצה מקצה הבית בקריאות: אל תדיחי את הכלים שלי, יהיו לך מספיק כלים להדיח בחיים.
מה המסר שהיא העבירה לי? העונש שלך עוד לא הגיע, נכדה יקרה, אל תמהרי לקחת על עצמך את עול הדחת הכלים. בבית שלי זה התפקיד שלי, את לא צריכה לעזור לי כל עוד אני מסוגלת לעשות את זה. אמא שלי לעומת זאת מאד שמחה שלקחנו על עצמנו חלק מעבודות הבית. היא קיטרה לא פעם שלא רק היא צריכה לעשות הכל. וזה נכון. אבל גם היא ראתה בעבודות התחזוקה עבודה שחורה ולא פעולה נייטרלית, עוד משהו שעושים תוך כדי החיים, כמו נשימה. מה נחשב בעיניכם יותר? השאיפה או הנשיפה? נסו לעצור לרגע ולשים לב מה יותר נעים לכם כרגע. ברגע הבא אולי החוויה תהיה שונה. הדחת כלים הם חלק מהתהליך של הזנה. אז נכון שאפשר לצמצם את כמות הכלים המלוכלכים אם אוכלים ארוחה בתוך פיתה, פירות ויקרות חתוכים, אבל אם הגישה להדחת הכלים היא נייטרלית או אפילו חיובית – זה לגמרי סבבה להדיח כלים, להפעיל מדיח, לרוקן מדיח. זה רגע של משימה קלה שמאפשרת לכם נוכחות ברגע הזה.
גם קיפול הכביסה יכול להיות משימה משעממת או הזדמנות לנוכחות ברגע. אפשר לקפל כביסה תוך כדי משחק גיבוש המשפחה, לצלילי מוסיקה קצבית. ממש מסיבה. ואפשר לקפל בגדים על משטח לא נוח, אולי נמוך מדי, כשהגב כואב ונדמה שהוא עוד רגע נשבר. המחשבות כועסות ומודאגות. מה יהיה… איך אפשר להמשיך בחיים האלו שהכביסה לא נגמרת. הגב יישבר לי ואז איך אוכל להמשיך לחיות, ומי יקפל כביסה? מוכר לך העניין הזה? ואם גדלת בקיבוץ – הבגדים מסומנים וכביסה זה בכלל דבר שנעשה במכבסה. איך זה משפיע על היחס שלך לכל מה שקשור לטיפול בבגדים?
מעניין אם בשעורי כישורי חיים מלמדים לקפל כביסה תוך כדי הקשבה לגוף, למה שהגוף צריך, התנועות המונוטוניות שחוזרו על עצמן וצריך להמשיך גם כשכואב או לעשות הפסקה רגע ולהתמתח, לשחרר שרירים, למצוא דרך אחרת להמשיך, אולי זווית אחרת. זה לגיטימי או שאולי לא. אם אתם הורים לילדים האופן שבו אתם מתייחסים לקיפול הכביסה משפיע וישפיע על הילדים שלכם.
מיון זאת מיומנות מאד שימושית גם כשמסדרים את הבית וגם כשכותבים עבודה בלימודים בבית הספר ובאוניברסיטה. מיון זה גם יכולת להבחין בין עיקר לטפל וגם יכולת לחלק פריטים לקבוצות לפי קריטריונים רלוונטיים. למשל חרוזים. יש חרוזים מעץ, מפלסטיק, מזכוכית, מפימו. יש חרוזים קטנטנים, בינוניים וגדולים, יש חרוזים בצבעי אדמה, צבעים מתכתיים, שקופים. חרוזים שמורכבים מכמה צבעים וכמה צורות.
אז לפי איזו תכונה כדאי לנו למיין את החרוזים? האם לפי צבע, לפי חומר, גודל או סגנון? זאת שאלה שכדאי לשאול את הילדים. ואיך נעשה את עבודת המיון? האם נעביר את החרוזים דרך מסננת כך שהקטנטנים יופרדו מהגדולים בקלות או שנעביר אותם אחד אחד לכלי הנכון.
המבוגרים משפיעים על הילדים בגישה שלהם לעבודת מיון באופנים מגוונים: האם המטפלת קוראת לילדים בטון מזועזע: מי שפך על הרצפה את כל החרוזים??? עכשיו תשב ותמיין… (עונש) אני לא משרתתת שלך. או שהיא מרגיעה: קורה שחרוזים נשפכים ומתערבבים אבל זה ממש לא אסון. נראה כמה זמן ייקח לנו למיין אותם ולהחזיר הכל למקום. האם עבודת מיון החרוזים נעשית אחרי איומים, הצעת פרס או באווירת מסיבה שלפני יצירה. הרי אנחנו ממיינים את החרוזים כדי ליצור שרשראות או חיות מחרוזים או איזושהי יצירה שדורשת סבלנות ויצירתיות. המיון יכול להיות מן להקת חימום לפני המופע.
הרבה מסרים וכישורי חיים עוברים אלינו דרך פעולות ולא בלימודים פורמליים. היחס לכסף, למשל. דרך קניות, הדרך שבה אנחנו קונים. האם אנחנו בוחרים איזה מוצר לקנות אחרי שהשווינו מחירים, אולי הגישה שלמדנו בבית היא לקנות את המוצרים הכי יקרים כדי לקבל אחריות לשנים רבות. רובנו למדנו להשוות מחירים, אבל לא למדנו לקחת בחשבון כמה מקום יש לנו בארון. כך שלקנות כמות גדולה באריזת חסכון זה לפעמים רלוונטי ולפעמים לא. ולפעמים כדאי להעדיף אריזה קטנה וכביכול לא משתלמת. למשל כשמדובר בממתקים. אני זוכרת שיחות מעניינות עם הילדים שלי בסופרמרקט. אולי אכניס אותם לאיזשהו וידאו או זום. בכל אופן אני ממליצה לשתף את הילדים בשיקול הדעת שלכם בעניינים שקשורים להתנהלות בבית, כי זאת דרך נפלאה ללמד אותם כישורי חיים ובעצם גם ללמוד מהם. ילדים הם מורים גדולים להורים שמוכנים ללמוד.
התמדה ועקביות וגם סבלנות הם כישורים שניתן לפתח. ערוץ היוטיוב שלי קיים כבר שנים ובשנה האחרונה אני מעלה סרטון בכל יום ראשון בבוקר. לפעמים גם בימים אחרים. הסרטונים של ימי ראשון הם סדרה שאני קוראת לה "סדר בראש". כי סדר בבית ובחיים מתחילים בסדר בראש. וגם הסדר בבית עוזר לנו לעשות סדר בראש. הסרטון הפעם מוקדש לכישורי החיים שניתן ללמוד מהסדר בבית.