אני אוהבת לעבוד עם בעלי החפצים ולא עם החפצים בלבד.
גם בעלי החפצים מעדיפים להיות אלה שמחליטים, אני מוודאה שהשליטה בתהליך מיון חפצים וניירת וכדומה בידיהם כל הזמן. מאד חשוב לי לעזור לאנשים לקבל החלטות שמדויקות להם ולא להחליט עבורם, חלילה וחס. וזה לא פשוט לקבל החלטות, אני יודעת, אבל עוד יותר נאחס זה לחיות עם התחושה שנכנעתם למישהו אחר. לא בשביל זה התכנסנו, נכון??
בתוך התהליך, כשהעניינים יוצאים קצת משליטה – תחושה של חוסר אונים, ייאוש, מחשבות ש"מורידות" את המורל כמו: "זה אף פעם לא ייגמר". עבדנו המון ועוד לא רואים את הסוף… כל מיני כאלה שאני שומעת המון, אני עוזרת להמשיך הלאה. כשלא יודעים איך להמשיך או במה להתחיל – אני עוזרת לנהל את התהליך.
אבל חשוב לי שההחלטות יהיו של בעלי החפצים.
אז מה עושים אם בעלי החפצים לא יכולים להיות נוכחים אתי בתהליך?
הורים בבית אבות או דיור מוגן
אם למשל הם מאושפזים בבית חולים, שוהים בבית הורים (פעם קראו לזה בית אבות, למרות שרוב השוהים הן אמהות. (נשים בכל אופן) ולפעמים בעלי החפצים נפטרו והיורשים זקוקים לעזרה במיון.

הקשיים במיון חפצי ההורים
מיון החפצים של ההורים כרוך בהתגברות על קשיים רגשיים, לפעמים יחסים לא פשוטים, זכרונות ילדות וקושי לנהל את הזמן ביעילות. תוך כדי המיון מגלים תצלומים שמזכירים נשכחות. מנסים להזכר מי מצולם. נסחפים קצת או הרבה. תוהים איפה המסמכים החשובים מתחבאים ואולי חוששים לפספס משהו ממש חשוב. כשמוצאים כסף מזומן או תכשיט יקר במקומות לא הגיוניים זה מעורר תחושה שאולי יש עוד כאלה אבל אתם לא יודעים בוודאות אם יש או אין. כמו מחפשי הזהב, אתם ממיינים את ערימות הנייר ובודקים היטב בכיסים של הבגדים והתיקים הישנים ותוך כדי כך עולות מחשבות על אותם בגדים, תיקים, שקיות, מזוודות.
הרבה אנשים קשישים נוטים לאגור ניירת וחפצים ובדרך כלל כבר לא שומרים על סדר ועל שיטתיות, גם מי שהיו מסודרים פעם. זה קורה מפני שאין להם כוח, הם מתעייפים מהר וחוששים לזרוק, גם הזיכרון והריכוז כבר לא מה שהיו. הפחדים מתעצמים בגיל השלישי כי הגוף נחלש והמוות מתקרב ובכלל פעם אנשים העריכו יותר את מה שיש. קנו הרבה פחות חפצים מאתנו וזרקו הרבה פחות.
הילדים הבוגרים שמגיעים לבית ההורים כשהוא במצב הרבה פחות מטופח ממה שהיה פעם מרגישים תערובת של רגשות, חלקם קשים. אם הבית מלוכלך ומוזנח אז מתביישים במצב הבית, לפעמים מדובר באבק בכמות חריגה ולפעמים עובש או רקבון באזורים הרטובים של הבית, במטבח ובמקלחת. זה מביך ועצוב אבל זה המצב. יש פער בין מצב הדירה של הורים קשישים למצב הדירה בימים הטובים שלה. אתם לא היחידים במצב הזה, אז אל תחששו לבקש עזרה.
בוידאו למעלה - סדר בעיניים וסדר בראש
האישה שקראה לי לעזור לה למיין את החפצים בבית ההורים התחילה למיין בעצמה והרגישה די אבודה בתוך התהליך. נראה לה שהיא מתקדמת בקצב מאד איטי ואין לה אפשרות להקדיש כל כך הרבה זמן למיון החפצים בבית של ההורים.
בחרנו שני חדרים ובהם התמקדנו.
ליתר דיוק לא מיינו את כל החפצים באותם חדרים אלא רק את החפצים שהיו מגובבים בערימות לא נעימות לעין, לא מזמינות ואפילו קצת מפחידות. במיוחד מפחידות לנוכח המחשבה: "אין לי זמן", מתי אסיים את העבודה הזאת וכו'. המחשבות האלה, דרך אגב, מאטות את קצב העבודה ולפעמים מייאשות לגמרי.
עבדנו בסך הכל חמש וחצי שעות וההבדלים ניכרים לעין.
בתחילת העבודה תראו עומס ובלאגן מגובב, בסוף העבודה – הרבה פחות חפצים והרבה יותר מאורגנים. והכי חשוב זה שהבת יודעת מה יש בכל ערימה, מה נותר למיין, היא רשמה לעצמה משימות לביצוע כמו מכירה של ריהוט שווה וספרים, מסירת חפצי אומנות וחומרי גלם לאנשים מסוימים וכן הלאה. יש סדר בעיניים וסדר בראש.

איך התהליך מתבצע?
תהליך העבודה הוא כזה: אנחנו (אני והלקוח/ה שלי) מסיירים בכל הדירה או בחדרים שמוכנים לפתוח בפני ומחליטים באיזה חדר נתחיל לעבוד. אנחנו גם מתאמים ציפיות כדי שנבין מה המטרה שלנו, במה להתמקד. למשל, בבית שצילמתי בוידאו המטרה היתה לא "לסדר" את הבית, כי ממילא כל החפצים בבית יוצאו ממנו והוא יושכר. המטרה הייתה למיין חפצים ובמיוחד ניירת – כדי למצוא מסמכים וחפצים בעלי ערך. מזכרות, צילומים ומסמכים משמעותיים.
עניין טכני: המיון לא תמיד מתבצע באותו חדר שעליו אנחנו "עובדים". כשהחדר מאד עמוס, חשוך, אין בו אוורור מספיק… נקח ארגזים וערימות לחדר נעים יותר, מאוורר, מואר ומרווח. בבית שמצולם בסרטון כן עבדנו בשני החדרים שראיתם. בחדר השינה פרשנו סדין על המיטה ששימשה לנו כמשטח עבודה. בסיום העבודה הסרנו אותו מהמיטה. בחדר השני המיטה היתה מאד עמוסה, אז לא היה לנו "משטח עבודה" בכלל, אבל גם לא היו חפצים קטנים למיין. אילו היו כאלה – היינו ממיינות בסלון שאותו לא צילמתי.
טיפול במשברים, "נפילות" ודברים שעולים על פני השטח. אז ככה: אני לא "מטפלת" ולא פסיכולוגית, כשאני עובדת עם אנשים שסובלים מבעיות נפשיות קשות (דכאון וכו') אני ממליצה בחום על ליווי של מטפל מוסמך. חשוב לי להדגיש את הנקודה הזאת. יחד עם זה, יש לי יכולת הכלה והתמודדות עם קשיים שעולים וצפים תוך כדי הסידור. לפעמים אנשים נזכרים בדברים, מתרגשים, בוכים… זה בסדר. גם הסיפורים שמרגישים צורך לספר – זה בסדר. לעיתים קרובות חשוב לאנשים שמזמינים אותי לומר שמצב הבית כפי שאנחנו רואים היום – לא תמיד היה כך. אני מתארת לעצמי כמה זה כואב לראות את הבית שזכור כבית מכיל שיוצרים בו, מבשלים, מארחים, חיים – במצב הנוכחי.
הסיפור של החפצים והבית
לכל בית יש סיפור, לכל חפץ (כמעט) יש סיפור. הסיפורים אישיים ועם זאת יש בהם חלקים שדומים לסיפורים של אנשים אחרים. מובן מאליו שאני שומרת על דיסקרטיות. אני לא אספר לאף אחד לא את הסיפורים וגם לא אספר למי עזרתי. וזאת הבטחה.
מבחינת יעילות וניצול זמן – בעבר הרגשתי לא נוח כשהקשבתי בנימוס לסיפורים במקום "לעבוד". כיום אני יודעת שהסיפורים המסוימים עולים בהקשר מאד רלוונטי לתהליך. אני יודעת להקשיב וגם להחזיר בעדינות את הקשב להמשך העבודה. כי אנחנו רוצים להספיק למיין, לארגן או לסדר כמה שיותר, למרות הקושי. קשה לאדם למיין חפצים של ההורים, בין אם היחסים טובים ואוהבים ואז הקושי הוא בפרידה ובגעגוע ובין אם היחסים עם ההורים קשים ואז הקושי כרוך בהצפה של אותם רגשות שהאיש או האישה לא פוגשים ביומיום. זה טבעי ומובן. בימינו אנשים משתפים (בהרצאות, ספרים, סרטים, ברשתות החברתיות) סיפורים על חוויות פרטיות כך שכל אחד מאתנו יכול להיווכח שעוד אנשים עברו חוויות דומות למה שאנחנו עברנו, לטוב ולרע. למשל, היום בערב אלך להרצאה של אישה אמיצה שהחליטה לפתוח את הסיפור האישי שלה לקהל. אשתף אתכם בחוויה אם תרצו. בתגובות.
איך מתקשרים איתך? אני מעונינת בסידור מחסן.
תודה רבה.
יהודית היקרה, הטל. שלי 052-8736862
יהודית היקרה, הטל הוא 0528736862
כל הפרטים ליצירת קשר מופיעים ב"צור קשר".
רק עכשיו ראיתי את שכתבת כאן… סורי.