gilaלא פעם שואלים אותי אם אני יכולה לעזור להורים אגרנים, או קרובי משפחה שאוגרים חפצים ברמה שהופכת את הבקור אצלם בבית לבלתי נסבל. הרבה פעמים מתברר שהורים אלה הם ניצולי שואה, או הורים שכולים או אחים שכולים. כמובן שלא כל מי שאיבד את יקיריו נעשה אגרן ולא כל אגרן איבד אדם יקר, אבל תמיד תמיד אגרנות מוגזמת קשורה בתקופה רגשית קשה. רגשות לא מעובדים, טראומה ראשונית או טראומה משנית. אנשים שלא מוכנים לשחרר חפצים שמעמיסים להם את הבית באופן מוגזם – אוחזים באמונות חוסר. אמונות חוסר בניגוד לאמונות שפע משרתות רגשות קשים וגם נובעות מהם.
האגרן כאילו מנסה למלא איכשהו בחפצים בור רגשי עמוק. לפצות את עצמו. להרגיש טוב יותר למרות הפחד והכאב. האגרן מסכים שערימות חפצים על הרצפה שחוסמות את הדרך לארון ולמעשה כמעט לא מאפשרות מעבר בדירה – הן לא הגיוניות, אך לוותר על משהו? לזרוק? חלילה. הרי אפשר להשתמש בזה. בדרך כלל אגרנים כפייתיים לא יסכימו בכלל שמישהו יעזור להם לעשות סדר, כי פרידה מחפצים שאגרו היא כמו החלפת תחבושת שעוטפת פצע פיסי. זה כואב! והם לא מוכנים לגעת בפצע הרגשי. גם אם למי שעוזר לעשות סדר בחפצים אין כלל כוונה לגעת בטראומה.
מי שאגר חפצים בתקופה קשה וכן מוכן לשלב הבא בחייו – עשוי להזמין אותי לעזור, כי לבד זה קשה.
מזמינים אותי כדי לארגן את החפצים. הסיפורים שקשורים לחפצים עולים תוך כדי.
אני לא מטפלת בטראומות, לא "חופרת" בסיפורים, אלא רק מכילה את מה שעולה, כולל בכי, כעס, מרירות….סיפורים על בני משפחה שפגעו, אני לא חוששת מרגשות קשים וכמובן שומרת על הסיפורים בסוד. אני כן מעודדת את בעל החפצים והסיפורים לבחור במה שעושה לו טוב, לא להשאיר "מזכרת" לאירוע קשה אלא לרפא את הפצע ולשחרר את המזכרת לשלום. כמו שאמר פו הדב: יש דברים שכדאי לזכור לשכוח אותם. משהו כזה. הרי סיפור חיינו מורכב מזיכרונות. אז בואו נבחר להקיף את עצמנו, בבית שלנו, בחפצים שמזכירים לנו משהו טוב. ובהזדמנות זו אדגיש שאני ממליצה בחום להיעזר במטפלים מקצועיים טובים.
אמונות חוסר תמיד מתייחסות לעבר או לעתיד. אמונות שפע הן בהווה. בהמשך אפרט מספר אמונות נפוצות ואתם מוזמנים להוסיף בתגובות אמונות נוספות. המילה "אמונות" היא פשוט – מחשבות שאנחנו מאמינים להן.
אמונות חוסר שקשורות לעבר
היצמדות לעבר בהקשר לאובדן וטראומה מאד מכאיבה למשפחות שכולות. ישנם בתים שהחדר של הבן שנהרג נשאר כשהיה, מעין חדר זיכרון. נכנסים אליו כדי לנקות אבק. זהו. זה כל כך מכאיב, כל כך נוכח ביומיום. וככל שעוברות השנים החדר והחלל שהוא מזכיר הולך וגדל, כך סיפר לי אב שכול. דווקא כשהילדים האחרים מתחתנים ונולדים להם ילדים הוא חושב על הבן שלא זכה לחיות את המשך חייו. אחים שכולים מספרים על הורים עצובים, אבלים, שלא מסוגלים להיות נוכחים בהווה, שלא רואים אותם, למעשה. גם זה כואב.
האמונות שמנהלות התנהלות זו של ההורים יכולות להיות:
אם אני לא חושב/ת על הבן שנהרג עכשיו, בזמן החתונה של אחיו, אני כאילו שוכחת אותו לגמרי, מזלזלת בזכרו, מתעלמת ממנו, מוחקת אותו, כאילו שמעולם לא נולד. ואני לא מוכנה לעשות זאת בשום אופן.
במקסיקו יש חג – יום בשנה – שבו כאילו המתים באים לבקר. בהתחלה כשהתוודעתי לחג הזה זה נראה לי מזעזע. מפחיד. נורא. וגם מביך. מוכרים שם ממתקים בצורת גולגולת. עושים צחוק מהמוות? זה נושא רציני. אבל בהמשך קראתי כמה וכמה ספרים על מוות, על מה קורה לנשמה אחרי שמתים זה מרתק. מה באמת קורה? נמות ונראה. בכל אופן העלאת המוות כנושא לשיחה גלויה זה מבורך, כי הרי כולנו נמות במוקדם או מאוחר בדרך כזו או אחרת, אז למה לא לדבר על זה? כשמעיזים לפתוח דברים – יוצרים קרבה ואינטימיות רגשית. להסתכל למציאות בעיניים זה דורש אומץ. להרגיש את הכאב ולהביע אותו. לבד או עם עזרה, זה משחרר את האדם להיות נוכח עם מי שלידו.
אמונות חוסר מסוג אחר שקשורות לעבר וגם לעתיד הוא הפחד ממחסור. מה יקרה אם לא יהיה לי. שלא אצליח להסתדר בלי… בהיסטוריה האנושית היו תקופות של רעב קיצוני, תקופות שלא ניתן היה להשיג אוכל, בגדים, קורת גג בטוחה, חימום בחורף. גם בשואה וגם בתקופות נוספות. וכן, היו אנשים שמתו מרעב והורים שילדיהם הקטנים מתו מרעב, זה נצרב בתודעה האישית והקולקטיבית.
אמונות חוסר שקשורות בעתיד
אם לא יהיה לי… השלימו את החסר… אני אסבול. ארגיש נורא.
בראש ובראשונה הצרכים הבסיסיים שהם קורת גג, מזון, מלבוש. חס וחלילה לסבול מחסור בתחום הזה. אבל יש כאן טוויסט יותר מעניין שזה המעמד החברתי. שלא להיחשב עניים. וכאן נכנס העניין של "לעשות רושם טוב" כלומר להתלבש באופן מסוים, לארח באופן מסוים, לקחת הלוואות כדי לממן אירועים מפוארים ובתים מפוארים. כי אנחנו כמו שאנחנו זה לא מספיק טוב. אני מקווה שדורות העתיד יפסיקו עם המנהגים הללו ויחיו חיים כנים ופשוטים.
פגשתי נשים שאמרו לי בביטחון מלא, משפטים כמו:
כשאצא לפנסיה יהיה לי פחות כסף ולכן אני קונה עכשיו … (כלי בית או משהו כזה).
אני: ??? נכון שהפנסיה יותר נמוכה מהשכר, אבל להשקיע בכלי בית? למה לא לעשות השקעות שיניבו לך כסף? זה אפשרי.
התקף חרדה כשער לשפע
כולנו מחוברים לתת מודע הקולקטיבי, כולנו מכירים את מצוקות המחסור.
פעם קרה אפילו לי – שתמיד ידעתי להסתדר – שפתחתי את המקרר והוא היה ריק.
חוויתי פחד ברמת הגוף. וזה הפתיע אותי. מעולם לא חוויתי רעב.
אז מאיפה הפחד הנורא הזה? מזיכרון קולקטיבי שכולנו מחוברים אליו.
כמובן שמיד יצאתי לקניות ומילאתי את המקרר.
אבל לא אשכח את החוויה הזאת.
ברנדון בייס בספרה "המסע" תיארה התקף חרדה וגם חרדה מתמשכת מפני מחסור. היא הקשיבה לתחושות הגוף, לרגשות ולמחשבות. היא קיבלה אותן בברכה, בלי להתנגד להן. חלק מהתחושות התבררו כמציאותיות והובילו אותה לעשות פעולות לצמצום ההוצאות הכספיות, כמו להכניס שותפה לדירה. בהמשך חייה היא נעשתה עשירה מאד בזכות השיטה שפיתחה שאותה היא מלמדת באמצעות ספרים (רבי מכר), קורסים למטפלים בשיטה, סמינרים בכל העולם.
אמונות שפע
אמונה במחשבות שיש לנו, יהיה לנו ותמיד נסתדר.
אמונה שמה שקורה הוא לטובתנו העליונה, גם אם זה לא נראה ככה כרגע.
למשל:
אם ניקח מחזור חיים של פרח עונתי – בקיץ האדמה חשופה, לא רואים שום פרח. הזרע טמון באדמה. הגשמים מנביטים את הזרע והוא גדל וצומח. בחורף ובאביב הוא פורח ומלבלב ועם החמסינים עלי הכותרת נושרים וזרעים חדשים נוצרים בתוך הפרי. אילו הייתם פרח, איך הייתם מרגישים? מה הייתם מספרים לפרח כדי לעזור לו?
אקהרט טולה בספרו "כוחו של הרגע הזה" מעודד אותנו לשים לב למה שקורה בנו עכשיו בלי לשפוט אם זה טוב או רע ולהפריד את ההרגשה מהסיפור. הסיפור האישי שלו מרתק, הוא כל כך סבל לפני שחווה בבת אחת מן "הארה". גם ביירון קייטי סבלה מדכאון קליני לפני שחוותה "הארה". אחרי שרואים את הדברים כפי שהם, פתאום הראייה הקודמת, השקרית, נראית כל כך הזויה שהאדם חושב: איך בכלל יכולתי להאמין ש…
וגם אנשים שנפרדים מהמון חפצים מיותרים, כפולים, שעושים שינוי גדול שמלווה בשינוי רגשי, לא מבינים מה עצר אותם קודם, למה זה לקח כל כך הרבה זמן, למה נאחזו. אז שוב, מה שחשוב זה הריפוי. אל תלקו את עצמכם בגלל שהתנהלתם באופן מכאיב בעבר. מה שהיה היה. שחררו.
הנה משפטים שהם אמת לאמיתה:
אני מושלמת כמו שאני, אני בסדר גמור.
אני אהובה.
יש לי כל מה שצריך כדי לחיות בשגשוג בעולם.
הבית שלי משקף את מי שאני עמוק בלב. הבית שלי מהדהד לי את עצמי.
אנא כתבו לי מה נגע בכם, מה הרגיז אתכם.
ספרו לי איך אתם רואים את הדברים שהעליתי כאן.